פולחן האביב: מבט קרוב ונוקב על מחול המלחמה הישראלי

26.10.2017

בין גבריות חדה ומוחצנת להומו ארוטיות מובהקת, מופע המחול של יוסי ברג ועודד גרף מציע תיאטרון-מחול פוליטי ואקטואלי למציאות הישראל

פולחן האביב של המלחין איגור סטרווינסקי והכוריאוגרף ואסלב ניז’ינסקי נחשבת ליצירת מופת בתולדות המוזיקה והמחול, ובמובנים רבים הפכה לאגדה עוד בחייה. היא החלה את דרכה בערב בכורה שערורייתי במיוחד ב-1913 במהלכו החל הקהל להתפרע ולצרוח אל מול תנועותיהם הפראיות של דמויות בני שבט פגאני שלוו במוזיקה צורמת ודיס-הרמונית. דימויים וצלילים כאלה לא נראו או נשמעו עד אז במסגרת יצירות בלט ולכן היצירה לא הוצגה בזמנה יותר ממספר פעמים בודדות, אך מפגן הראווה הזה של שבירת צורות אמנותיות מוכרות קיבע מאוחר יותר את מעמדה כאבן בוחן לחדשנות יצירתית. וכך קרה, שמערב הבכורה שלה ועד היום נוצרו ל-“פולחן האביב” למעלה מ-200 עיבודים שונים, חלקם של גדולי הכוריאוגרפים דוגמת מארתה גרהאם, מוריס בז’אר, פינה באוש, אנג’לן פרלז’וקאז’, סשה וולץ, אקראם קאן ועוד רבים וטובים

בגזרה הישראלית יצרו כוריאוגרפים כמו עמנואל גת והלל קוגן גרסאות משלהם ל-“פולחן האביב”, וכעת חוזרים ליצירה גם צמד היוצרים יוסי ברג ועודד גרף במטרה לבחון דרכה “אתוסים של פולחן, הקרבה וגבריות בהקשר מקומי ועכשווי” (מתוך התכנייה). ואכן, כבר בתמונה הפותחת – גופה מכוסה בתכריך שמונחת בסמיכות ל-“יער” של דגלים – ניכר כי ברג וגרף מכוונים לעמת את הצופה עם הדימויים המכוננים והמורכבים של הזיכרון וההווה הקולקטיבי-ישראלי. בהמשך מתפתחת הכוריאוגרפיה למחול מלחמה של ממש, ומשלבת בין תנועות ריקוד לרצפים של תנוחות המייצגות פרקטיקות לחימה או הוויה גופנית משדה הקרב – אגרופים באוויר, כיוון אקדח לירי, זריקת פצצה ותקיעה של סכין, לצד כריעה על הקרקע והישענות, שלא לומר קריסה, של גוף אל גוף

מה שבולט במראות הללו הוא לא רק האיכות הפיזית של הגוף שנתפסת כגברית במהותה – תנועה חדה וכוחנית – אלא גם ההרואיות של הדימוי הכולל: יש משהו בפיסוליות האסתטית של התנוחות שהופך את ארבעת הגברים (ברג וגרף יחד עם הרקדנים טל אדלר אריאלי ואבשלום לטוכה) למעין אנדרטאות נעות המציגות את רוח הלחימה והגבורה (שלנו ובכלל). עם זאת, הזהות הגברית הסגורה והחד-ממדית שמתגבשת ממהלך זה הולכת ומתפרקת בהדרגה, ובמקומה מתגלה גבריות אחרת, רכה וגם חומלת יותר. זו ממזגת בתוכה את הגברי והנשי, כפי שעולה מנענועי כתפיים ואגן חושניים ותנועות ערסול עדינות, וברגעים אחרים היא קווירית והומו-ארוטית בצורה מובהקת, כמו בסצנת הנשיקה בין יוסי ברג לטל אדלר אריאלי, ובעיקר בדמותו האנדרוגינית של ברג שניצב מול הקהל ברגע אחד עטוף בדגל שהפך לחצאית, טרבוש על הראש ובד המכסה את פניו

לצד ההאדרה של פרקטיקות המלחמה צפה ועולה עמדה ביקורתית שחושפת את ההתקבעות שלהן כריטואלים בחברה הישראלית. זו בולטת באופן שבו המעברים בין חלק מתנוחות הקרב מבוצעים בהתאם לקריאה “Go!” שנאמרת על-ידי יוסי ברג, דימוי להפנמת הגוף את רפרטואר תנועות המלחמה, ובעיקר בקטע שבנוי כמעין מסכת שבמהלכו גרף, לטוכה ואדלר אריאלי – ולמרגלותיהם ברג השכוב – מדקלמים בתיאטרליות מודעת לעצמה סדרה של משפטים שנדמה כי הופקעו מהקונטקסט המקורי שלהם ויחד יוצרים אסופה של סיסמאות מלחמה (“אני טובע עמוק בבוץ אבל משדר עניינים כרגיל”, “אני חזק ומי יכול עליי” וגם “זה הזמן ללדת בנים”). אך מכיוון שברג וגרף עובדים כל הזמן מתוך המתח בין קומי לדרמטי, בתוך הסצנות האירוניות שזורות גם אמירות ישירות ובוטות יותר, דוגמת “מראה מראה שעל הקיר, מי הכי קורבן בעיר”, ובעיקר רגעים נוקבים להחריד, כמו מה שנראה כסצנה של עוררות מינית מתוך מגע אינטימי עם גופה בתכריך

“פולחן האביב” של יוסי ברג ועודד גרף הוא תיאטרון-מחול פוליטי שמבוצע מעולה ו-“תפור” רעיונית ואסתטית באופן חכם ומוקפד. בעיבודם ליצירה העל-זמנית הזאת, הצליחו היוצרים להגיב לכמה מה-“פולחנים” המופתיים שנוצרו לאורך השנים בעקבות המקור של סטרווינסקי וניז’ינסקי, וגם לצקת תוכן ישראלי, אקטואלי וספציפי, לנושא הפולחן שמבקש לומר לנו משהו על מחול השדים שאנחנו מסוחררים בתוכו בארץ הזאת, ובעיקר – על אתוס לאומי עטוף בקונפטי אדום שאינו אלא נתזים של דם, ועמוס מדיי בפולחני חיילים מתים

https://www.mouse.co.il/shows/reviews/1.4548592