ארבעה גברים, אליס, באך והצבי: המעשייה מנקודת מבטו של הזאב

18/10/2009

מפגן הגבריות שיצרו יוסי ברג ועודד גרף עוסק בקלישאות על גבריות – מהקרב והמיניות ועד הרעות והאלימות – ומצליח להישמר מפני מסר דידקטי. התוצאה היא מופע אירוני ומודע לעצמו, אשר מכיל בו זמנית פוטנציאל של בידור ואסון

יצירת המחול התיאטרלית “ארבעה גברים, אליס, באך והצבי”, שיצרו הכוריאוגרפים והרקדנים יוסי ברג ועודד גרף, היא כמוסה מרוכזת, אינטנסיבית ודחוסה של מפגן גבריות. היא חשופה, בוטה ורועשת; היא מורכבת מרצף מסחרר של הברקות חזותיות, מבניות ומוסיקליות. וכל הגודש חסר המנוחה הזה מבקש לספר סיפור מעשייה על ארבעה גברים. לא סתם גברים – אלא הגברים המושלמים: שופעי און, כסף וכוח. בביתם הענקי יש מסך פלזמה בגודל קיר, המקרר עמוס בבירות ובבשר. הם צדים, דגים, חיים את חיי הטבע הפראיים; הם דבוקה של קלישאה גברית, שמגשימה את הפנטזיה של גברים על עצמם.

חלקו הראשון של המופע מציג קטלוג של מחוות גבריות; זו ההקדמה לסיפור המעשה שיגיע. והקטלוג הזה – מפגן מתואם של קומפוזיציות תנועה וירטואוזיות, מציג רפרטואר של גבריות: גבריות של קרב ושל התעלסות; של בילוי ושל מריבה; של אלימות ושל רעות. ואז הוא נפסק: הרקדנים שרועים קצרי נשימה על הבמה, והסיפור מתחיל.

זה סיפור מעשייה, שנאמר בקול על ידי אחד הרקדנים, והאחרים עונים לו במקהלה. וכמו סיפורי מעשייה, הוא מזוויע, מאיים ומבדר בעת ובעונה אחת. זה סיפור על ארבעה גברים שהיה להם הכל, בעיקר זה את חברתו של זה. עד שליד ביתם העצום עברה נערה יפהפייה, רכובה על אופניים אדומים. הם הזמינו אותה לביתם, לסעוד וללון; היא נעתרה.

כיפה אדומה, אליס בארץ הפלאות וזהבה ושלושת הדובים: המעשיות הללו משמשות בסיפור בערבוביה. ועל אף שאשה עומדת במרכזם של סיפורי המעשייה הללו, כאן נוכחים רק הגברים. רק הם משמיעים את גרסתם, חוגגים את היענותה של אליס להזמנתם, בהתפרצות משולחת רסן – קומית להפליא – של מחוות שלקוחות מהתרבות הגבוהה והפופולרית. אבל בהדרגה מתברר שאליס לא נעתרה בוודאות; יש ספק, הבדל בין גרסאות, שבא לידי ביטוי בדואט מצמרר – קומי ומאיים גם יחד – בין ה”כן” וה”לא”. האירוח הופך לפוטנציאל של אונס, הנדיבות – לאלימות.

“ארבעה גברים, אליס והצבי” אינו מופע סנטימנטלי או מרגש. הוא מופעל על ידי אירוניה מודעת, שנעה בין חומרה להומור סלפסטיק, והאירוניה הזו אופפת את המחול בניכור מכוון. הבחירה הזו ראויה להערכה: היא אינה מאפשרת לקהל להזדעזע מהאלימות שמופגנת בו. רגש של זעזוע אל מול ייצוג של אלימות הוא אפקט שגור של יצירות שעוסקות באלימות; הוא מאפשר לקהל להרחיק עצמו מהאלימות שנחוותה על ומבעד לבמה, וגם לגאול את עצמו באמצעותה. ב”ארבעה גברים, אליס והצבי” האלימות אינה אלימה ביחס לצופים בה; להפך – היא נתונה שם, פשוטה וברורה, ממלאת את תפקידה בהווי של הרעות הגברית. היא פשוטה ונטולת הסבר, כמעט הכרחית, ולפיכך גם אינה מתוארת כהקצנה של תנועה גופנית או עלילתית. היא טבע הדברים.

אין זה דבר של מה בכך, לדון באלימות ובגבריות, וביחסי הגומלין בין שני המושגים התרבותיים הללו, מבלי לייצר מסר ביקורתי ודידקטי. אולם היצירה הזו נמנעת מצדקנות, מנחמה או מהכאה על חטא. היא מסירה את המסכות – באופן ליטרלי לגמרי – מעל הקשר שבין השתוקקות לאלימות, או בין מילות אהבה לנהמות חייתיות. בזה נעוצה היושרה שלה, וגם נועזותה: היא מציגה את חוסר המנוחה הגברי, שמופעל על ידי הצורך ב”עוד” – עוד ריגושים, עוד כוח, עוד מבחני און. והיא מתארת אותו כהוויתו: על כוח החיות הסוער שמפעיל אותו, וגם על פוטנציאל ההרסנות שטמון בו.