כוריאוגרפיה מלאה בתשוקה ועונג

06/12/2011

“אנימל לוסט”: תשוקה חייתית רצינית

רקדנים במסיכות של דובים ורפליקות לא ברורות שנזרקות לאוויר אולי מייצרות אווירה של בדיחה, אבל “אנימל לוסט” הוא מופע רציני ומשכנע על בניית ופירוק זהויות

חזיר, דב פנדה, עורב, שפן, סוס ועוד דב עומדים על במה. ברקע מתנגן שיר בערבית, והם נעים יחד בדיוק באותו אופן לפי הקצב. לאט לאט הם מתחילים להתפשט, ובסוף גם טופחים לעצמם ללא הרף על הירך. בשלב הזה אמור להגיע הפאנץ’, כי עם נתונים שכאלה, אפשר היה לחשוב שמדובר בבדיחה. בעיקר אם לוקחים בחשבון שכל החיות המוזכרות הן למעשה רקדנים במסכות של חיות. בדיחה עלולה להיות מסוכנת כשהיא מיובאת לתוך מדיום רציני כמו מחול. אבל אם בין חברים בדיחה לא מצחיקה היא סתם רגע מביך, על במה היא טעות.

יוסי ברג ועודד גרף לקחו את הסיכון. הם נעים על הגבול הדק שבין הפארודי והפתטי, בין המשעשע לביקורתי. בעבודתם החדשה אנימל לוסט הם חוקרים שאלות של זהות והיווצרות של זהות, את הפער בין ה”אני” והדרך שבה הוא תופש את עצמו, לבין הדרך שבה הוא מבקש שיתפשו אותו או זו שבה תופשים אותו באמת.

בונים את הזהות מיסודות מפתיעים. “אנימל לוסט”: לא ארץ לחיות

מה שנראה כמו בדיחה ברגע הראשון וסיכון ברגע השני, מתברר ברגע השלישי ובאלה שיבואו אחריו כיצירה מרתקת ומלאת דמיון. דווקא התנועה החמקמקה שעלולה ליפול בכל רגע למחזה מטופש, מייצרת מתח והתרגשות. חלק נכבד מהקומפוזיציה מבוסס על מפגשים קצרים של שניים או שלושה רקדנים, כשגוף אחד נשזר ומשתרג בגופים האחרים, ולפעמים גם מתנגש ומתנגח בהם. זוהי כוריאוגרפיה מלאה בתשוקה ועונג, אבל גם באלימות ובאימה. הניסיון לגשר על שני הקצוות מביע כאן את המאמץ והייסורים הכרוכים ביצירת זהות.

ברג וגרף בחרו להשתמש באוסף גדול של רפליקות אותן זורקים השחקנים לחלל. רובן ככולן נשמעות כמו עדויות או הכרזות שבני אדם עושים על עצמם – “אני בריטית”, “אני ישראלי”, “אני הומו”, אבל גם “I’m too sexy for my shirt”. אמירות בנאליות מתגלגלות במהרה לידי פארודיה שמחלישה את ההצהרה הראשונית – זו שבאמצעותה מבקש האינדיבידואל להגדיר את עצמו. בקטע אחר מבצע כל אחד מהרקדנים מונולוג מתריס ומאשים, אותו הוא מפנה לרקדן אחר. על ידי שימוש בטקסט זהה ובמבצע אחר, מצביעים ברג וגרף על השבריריות של הזהות, שיכולה בכל רגע להתפרק ולחמוק מאיתנו.

גם השימוש בטקסט היה יכול להיות החמצה גדולה, ולא חסרות עבודות בהן הופך הדיבור על הבמה למחווה טיפשית ומיותרת. אבל אצל ברג וגרף הוא תומך כראוי בכוריאוגרפיה. ראשית משום שזו מספיק מעניינת ומורכבת כדי לעמוד לבדה, ושנית משום שהטקסט לא עסוק בלפרש אותה. אדרבא, הניסיון להבין מה בדיוק הרקדנים אומרים הוא מראש חסר סיכוי. כשנכנעים ומתמסרים, “אנימל לוסט” היא יצירה שאפשר ללכת בתוכה לאיבוד.