לא עיוורים לגוף – על הסוציולוגיה המתפתחת של התנועה

ינואר 2015

במשך שנים רבות היו מדעי החברה עיוורים לגוף. היעדר היציבות של הגוף, חומריותו הנתפסת כ”נמוכה”, הבסיסיות והדינמיות  המשתנה שלו וההקשר המיידי שלו עם עולם הטבע, הפיסיקה והביולוגיה, הפכו אותו ל”בלתי נגיש” או “בלתי שייך” לעולם החקר של הספירה החברתית. אבל בעשורים האחרונים הפך הגוף למוקד של עניין ומחקר בלימודי החברה, כאשר הוא נתפס כפלטפורמה המגלמת בפעולותיה תהליכים חברתיים ותרבותיים, כזו המשמרת, מייצגת ומייצרת שכבות אנושיות סובייקטיביות וקולקטיביות של זהות, שייכות והשתנות.

השאלות ששואלים יוסי ברג ועודד גרף ב- “בודילנד” מבקשות לחקור ולהבין את הרובד החברתי של פעולות הגוף, במקרה הזה, הגוף הגברי. כיצד מגלם ומשמר הגוף זיכרונות? כיצד הוא מייצג ומסמן זהות, שייכות, תרבות, מקום, מדינה ואף לאום? מהו אופי היחסים שהגוף הזה מקיים בין הפרטי-סובייקטיבי לכללי-קולקטיבי?

השאלה הבסיסית החוזרת והנשנית בסוציולוגיה מבקשת להבין מהם היחסים בין  הכללי לפרטי בחברה וכיצד העולם החברתי מכוון את מעשינו והתנהגותנו. כך גם בנושא הגוף. בעשורים האחרונים סיפק זה האחרון לסוציולוגיה, בגלגוליה השונים, פלטפורמה מעניינת לעיסוק בשאלות “קלסיות”. שאלות שניסו לפצח את הדואליות המושגית והמובנית בין טבע ותרבות, סובייקט-אובייקט, יחיד ורבים, פרטי וקולקטיבי..

בעשור השלישי של המאה הקודמת (1934) תהה הסוציולוג מרסל מוס במאמרו פורץ הדרך והחריג לתקופתו, “טכניקות של גוף”, על השוני הקיים בהתנהלות גוף בין חברות ותרבויות שונות. כשהוא מקדים את זמנו ומונע על-ידי סקרנות אישית בוערת, מוס מבחין בכך שאנשים במקומות שונים בעולם (לדוגמה באירופה או בהאיטי, או באנגליה ואמריקה) הולכים ומתנועעים אחרת. כך לדוגמה, הנשים בהאיטי מנדנדות את אגן הירכיים, בעוד שנשים באנגליה כלל לא. מוס אף הבחין בכך שבגילים שונים זזים אחרת (בילדות מול זקנה למשל), ושתנועות מסוגננות, כמו למשל שחיה או ריצה, פרקטיקות גוף שהתנסה בהן בעצמו, משתכללות ומשתנות באמצעות אימון וחזרתיות. מתוך אבחנות אלה הוא שואל כיצד המקום ותרבותו מעצבים את ההתנהגות הגופנית של בני-האדם? או מהם המנגנונים החברתיים המייצרים תנועתיות או “תנוחתיות” כזו או אחרת? כמענה, הוא מציע שני מושגי מפתח שיהפכו בהמשך למושגי יסוד בחשיבה על הגוף, והם: “טכניקות” ו”הביטוס”. ה”טכניקות” הן המנגנונים החברתיים והתרבותיים המעצבים את פעולותיו של  הגוף, ואילו ה”הביטוס” מכנס אל תוכו סכמות מובנות של התנהגות גופנית שיש בה הרגלים האופייניים לחברה או למקום מסוים.

במובן זה אפשר לומר שברג וגרף מנסים להתחקות ביצירתם אחר אותן ה”טכניקות” של הגוף הגברי הרוקד, אלו המייצרות את סכימות ה”הביטוס”, אותן התנהגויות אופייניות לאנשים (גברים) מסוימים במקום מסוים. אך הם גם מציעים מבט ביקורתי ומתריס על ההתנהגויות האלה, ומצליחים לפרקן באמצעות הכלים האמנותיים והאסתטיים של יצירת המחול. ברובד אחר, הם נתונים בדיאלקטיקה המתוחה בין מה שהם מכנים “הגוף הטבעי” וה”גוף התרבותי” ונכנעים לעיתים לרומנטיזציה מהותנית של הגוף, כאשר הם מדברים על השאיפה ל”קלף” אותו מהתכתיבים והציוויים החברתיים והתרבותיים המוטמעים בו, כאילו שזה אפשרי.

אלטרנטיבה לתפיסת הגוף כגוף מובנה חברתית (בלבד), מציעה הפנומנולוגיה של מוריס מרלו-פונטי ותפיסתו את הגוף כ”גוף חי”. מרלו-פונטי רואה את “הגוף החי” כגוף נוכח ופועל בעולם. מבחינתו הגוף הוא הפלטפורמה המרכזית לחוויית הקיום האנושי המבוססת בעצמה בתפיסה חושית וגופנית של הסביבה. במילים אחרות, “הגוף החי” הוא גוף שמעצם חומריותו, תנועתו וחושיו מפיק ידע ומשמעות בכל זמן נתון. לתפיסתו של מרלו-פונטי, האדם והעולם ארוגים זה בזה באמצעות העור, הבשר, החישה והידיעה. כך, כאשר ברג וגרף מדברים על גופם של הרקדנים המתערבלים ונטמעים זה בזה, אפשר לומר שהם מדברים על “הגוף החי”. גוף הנוכח ופועל בעולם באמצעות מעטפת עורו, וגבולותיו הגמישים, המשתנים והיחסיים מפיקים באופן רציף סדר חברתי חדש ומשתנה.

הרקדנים שעל הבמה חווים, מייצגים ומציגים את שני המעגלים ומסמנים ריבוי  של דימויי גוף גבריים, מיקומים ועמדות, הן כסובייקטים והן כמייצגים של “אחרות”.  המעגל החברתי, תרבותי ולאומי המעצב את גופם ועולמם, ובו בזמן המעגל החוויתי והחומרי המגולם בגופם, מפיק את ידיעתם בעולם ומעצב את התנהלותו בו. הנרטיב האוטוביוגרפי שהם מדברים ורוקדים, קושר את סיפורם וגופם למקום בו גדלו, למדינה וללאום, אך בו בזמן פועל דרכו כסובייקט במרחב החושי האינטר סובייקטיבי.

ד”ר יעל (ילי) נתיב מלמדת במגמה לסוציולוגיה של החינוך בבית-הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכללה לחברה ולאמנויות בנתניה, והיא המנהלת האקדמית של התוכנית החדשה להכשרה לאמנות בקהילה מטעם בית-הספר ללימודי חוץ במכללת שנקר. היא חברה בוועדת המקצוע העליונה המייעצת לתחום המחול במשרד החינוך ושותפה להקמת האגודה הישראלית לחקר המחול.

המאמר הוזמן ע”י מכון וייצמן