תהליך הגילוי של יצירה הוא כמו ליטוש חומר לתכשיט
13.09.2018
ביקור בסטודיו של יוסי ברג ועודד גרף, שניים מהכוריאוגרפים הבולטים בארץ, חושף חלל עבודה ערום אליו מציפים השניים תת מודע, טראומה וזיכרון, חמלה ואמפתיה.הסמרטוטים שהם לובשים הם כלי שמאפשר לגוף לפרוץ גבולות צורניים
השבוע החלטתי להציץ ליוצרים. אני אוהבת לבקר “מאחורי הקלעים”, היכן שמתרחשים תהליכי העבודה. ערים גדולות נוטות לקלוט בשמחה יוצרים עצמאיים מתחומים שונים, ועדיין אפשר בקלות להגדיר את מערכת היחסים בין היוצרים לערים הגדולות כיחסי אהבה-שנאה המתבססים על תלות הדדית
ערים גדולות נהנות מההילה היצירתית. יזמי נדל”ן ופוליטיקאים מתרגמים את ההילה הזו לכסף ואחת הבעיות היא שמעט מדי ממנו חוזר אל היוצרים עצמם. מן הצד השני, יוצרים עצמאיים צריכים קהל וגם קולגות וסביבה המגרה את החושים ואת אלו הרבה יותר קל למצוא בעיר מרכזית
רצוי לזכור שגם היוצרים העצמאיים הם יזמים, רק שהסיכוי שלהם לאקזיט נמוך מאוד. כדי להוציא לפועל רעיון מופשט, להפוך אותו להצגה, מופע מחול או תערוכה, דרושים לא מעט כישורים יזמיים. תהליך עיבוד הרעיון לכדי יצירה, התהליך האמנותי, נעשה בקרבם במקביל לעיסוק במיליון פרטים מעשיים ובירוקרטיים. הדימוי של אמן ככזה הפועל מתוך היצר ואינו מסוגל להתמודד עם “העולם האמיתי” – שגוי. רוב היוצרים העצמאיים המצליחים, בארץ ובעולם, הם סטראטפיסטים בהווייתם, זו רק המציאות התרבותית-כלכלית שאינה מתגמלת אותם בהתאם
מהרגע שצץ במוחו של יוצר רעיון ועד לרגע שהוא עולה לבמה או מגיע לחלל הגלריה יכולים לחלוף שבועות, חודשים ואפילו שנים. לרוב אנחנו זוכים לחוות את התוצאה הסופית, המלוטשת. הפעם בחרתי להיכנס ולתעד חלק קטנטן מתוך התהליך, פעולה שאני שואפת להפוך להרגל כאן בבלוג, עם יוצרים מתחומים שונים
אני פותחת את הסדרה עם ביקור בחזרה של יוסי ברג ועודד גרף, שניים מהכוריאוגרפים הבולטים בארץ. ברג וגרף הם צמד בעבודה וזוג בחיים. עם עבודתם הנוכחית, כוריאוגרפיה מקורית ל”פולחן האביב” של איגור סטרווינסקי, הם מופיעים כבר יותר מחצי שנה לצד הרקדנים אבשלום לטוכה וטל אדלר-אריאלי, אבל לדבריהם תהליך העבודה “לא מתחיל בחזרות ולא מסתיים כשעולים על הבמה”
התאורה בסטודיו שלהם פלורסנטית, אין בגדי הופעה, אין תפאורה ויש מעט מאוד אביזרים נלווים. העבודה והרקדנים חשופים. זה הזמן להודות כי יש לי חיבה ולא מהיום, לסמרטוטים אותם נוהגים ללבוש רקדנים בחזרות. אלה שסופגים לצד כמויות הזיעה את תנועות הגוף, את המוזיקה ואת ההשראה והופכים מפריט לבוש סתמי לתמצית היופי
ברג וגרף הוא אחד מהחללים הרבים בתל אביב שנשכרים בהתאם ללו”ז החזרות המשתנה. “אנחנו מסתובבים בין חללי סטודיו שונים בעיר, זה לא אופטימלי”, מספרים השניים, “בפנטזיה היינו רוצים לעבוד בסטודיו קבוע, אבל לנדודים מסטודיו אחד לאחר יש גם צד חיובי. אנחנו נוסעים הרבה בעולם והמעבר בין חללים שונים לא מכריח אותנו להתחייב למקום אחד”
איך נולד הרעיון לעסוק בפולחן האביב
?
רצינו לעסוק בחקר התנועה ולהשתכלל בביטוי הפיזי. אך עם זאת, לצד העיסוק הטהור בפיזיות, חסרה לנו הדרמה. באיזשהו שלב הגיע הרעיון לשלב את המוזיקה של פולחן האביב. החלטנו להקשיב ליצירה מתחילתה ועד סופה ולתת לה להיות איתנו בסטודיו במשך שבוע, להגיב אליה ולנהל דיאלוג שבסופו נחליט אם ממשיכים הלאה. כל פעם חשפנו צד שהיה מעניין להגיב אליו, כזה שקשור בתכנים, בהיסטוריה, במוזיקליות ובתת מודע שלה. מתוך כל התגובות ההדדיות התפתחו יחסים שהתגבשו לבסוף לידי יצירה אחת שלמה. לא עשינו החלטה מראש, האורגניות שבמפגש הניעה אותנו ויצרה אצלנו סקרנות להמשיך וליהנות מהדיאלוג שנוצר עמה
ניז‘ינסקי, מוריס בז‘אר ופינה באוש הם שלושה כוריאוגרפים שלפרשנות שלהם לפולחן האביב יש מעמד כמעט מיתולוגי בעולם המחול. לא חששתם להיכנס לזירה הזאת
?
בוודאי. זה טבעי להרגיש ככה וגם דיברנו על זה. מתוך מודעות להיסטוריה של היצירה וכבוד רב למוזיקה, אפשרנו לעצמנו להתחבר ולהגיב בדרך האישית שלנו ולשמור בו-זמנית על רוח יצירתית ושובבית. חלק מהמחקר היה לצפות בווריאציות נוספות ליצירה, דיברנו על יצירת אינטרפרטציה לשרשרת וריאציות קיימות. ועל הנוכחות של כל רוחות הרפאים מהעבר שקשורים ליצירה ואינם, אבל נמצאים איתנו בסטודיו. נקודת המוצא הייתה דיאלוג ומשחק מול ‘טקסט’ קיים
בסוף אתה תמיד נותר לבד מול ההחלטות שאתה עושה ויש ממד של סיכון שכלול בתהליך, בלי הבטחות לגבי התוצאה. אנחנו משתדלים להישאר פתוחים וזמינים לכל מה שמביאה היצירה ותהליך הגילוי שלה. זה קצת כמו חומר בתהליך העיבוד שלו לפני שהוא מלוטש לתכשיט. לפעמים האינסטינקט ברור, אבל מעבר לכך הכל תלוי בדיאלוג פתוח ומזמין בינינו וגם בינינו לשאר האנשים ששותפים בפרויקט. המלים תקווה ואמונה משמעותיות כמובן בהקשר של אנשים ורוח האדם
איך באה לידי ביטוי “הדרך האישית” שלכם בעבודה הנוכחית
?
העבודה היא תמצית. היא עריכה וארגון אופטימלי של סך כל המחשבות, הפילוסופיות, התנועות ופתרון הבעיות שמעלה היצירה. כמו בכל עבודה אנחנו מציפים על פני השטח מודע לצד תת מודע, טראומה וזיכרון, חמלה ואמפתיה. אנחנו מתמודדים עם קונפליקט שבמהות הקיום שלנו כבני אנוש ובעצם ההתמודדות איתו, אנו חולקים עם הקהל את הדברים שכולנו מרגישים. כדי לדבר על גבריות אנחנו חוקרים נשיות, כדי לדבר על חיים אנחנו חוקרים מוות, כדי להציג פשטות אנחנו חוקרים מורכבות
בכל פרויקט אתם עובדים עם רקדנים–שותפים שונים, ספרו על תהליך הבחירה
מעניין אותנו לעבוד עם אנשים סקרנים, פתוחים ורגישים, בעלי תשוקה לחקור את הלא ידוע. אנחנו אוהבים לפגוש בן-אדם שהוא אמן, ויש לו רצונות להתפתח ורצון לבטא את עצמו בכל האמצעים העומדים לרשותו. כשהחלטנו שהיצירה תהיה עבור קאסט של בנים, עניין אותנו השילוב והדינמיקה בין האנשים. רצינו לתת ביטוי לאינדיבידואלים שונים וייחודים שיחד מרכיבים יחידה רגישה, שלמה ומלוכדת
בחזרות אתם עובדים ללא תפאורה, ללא בגדי ההופעה וכמעט ללא האביזרים. האם לבגדי החזרה ישנו איזה תפקיד הממלא את החסר או שפשוט לובשים מה שיש
?
כשאנחנו לובשים בגדים פחות הדוקים זה מאפשר לתנועה שלנו להיות רחבה ונושמת. זה מאפשר לנו ולתודעה לא להסתפק בגבולות הצורניים הממשיים של העור שלנו, אלא להרחיב את הגבולות של עצמנו וכך גם את הפנטזיה. פנטזיה יוצרת מציאות
פורסם בבלוג “העירוניים” באתר “הארץ”, מאת אילנית שמיע
https://www.haaretz.co.il/blogs/ilanitshamia/BLOG-1.6469353
https://www.haaretz.co.il/blogs/ilanitshamia
– אילנית שמיע, הארץ
